חיוב משטרת ישראל לפצות חברה שרכב ששכרה נתפס ע"י המשטרה והוחזק משך זמן לא סביר למטרת חקירה וניהול תיק רצח

פתח דבר

1.      בפני תביעה כספית בסך של 36,100 ש"ח. עניינה של התביעה שבפני הוא נזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, כתוצאה מרשלנות הנתבעת (להלן גם: "המשטרה") שתפסה רכב מסוג רנו קונגו מ.ר. 78-048-58, ששכרה התובעת, והחזיקה בו משך זמן לא סביר ומעבר לנדרש במסגרת חקירה וניהול תיק רצח.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים

2.      למעשה, העובדות, בבסיס התביעה, אינן שנויות במחלוקת והן מפורטות להלן.

3.      התובעת הינה חברה בע"מ, השוכרת במסגרת עיסוקה רכבים. ביום 6.2.05 התקשרה התובעת עם חברת הליסינג דורנט (1991) ישראל בע"מ (להלן: "חברת הליסינג") בעסקת ליסינג, במסגרתה שכרה רכב מסוג רנו קונגו מ.ר 78-048-58, לתקופה שמיום 14.2.05 ועד ליום 14.2.08 (להלן: "הרכב"). [יצוין כי הסכם הליסינג שהוצג בפני נערך עם חברת חפרפר (1992) בע"מ ולא עם התובעת אך מספר החברה של אותה חברה הינו למעשה מספר החברה של התובעת. הצדדים לא טענו לעניין זה ואתייחס לתובעת כצד הסכם הליסינג שהוצג בפני].

4.      הרכב הועמד לרשותו של עובד התובעת, מר ג'ורג' יוחייב, על מנת שיעשה בו שימוש לצורכי התפקיד שמילא במסגרת עבודתו בתובעת.

5.      ביום 4.8.06 נעצר מר יוחייב על ידי משטרת ישראל בחשד לגרימת מוות בכוונה תחילה (להלן גם: "הנאשם"). סופו של התיק הפלילי (ת.פ. 3056/06) היה בהרשעתו של מר יוחייב על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

6.      ביום בו נעצר מר יוחייב, בתאריך ה- 4.8.06, נתפס גם הרכב כמוצג מכוח סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], תשכ"ט - 1969 (להלן: "פקודת סדר הדין הפלילי"), בשל היותו זירת עבירה וראייה חפצית, לאחר שנחשד שבתוכו בוצעה העבירה (ראה דו"ח תפיסה וסימון מיום 4.8.06). בנוסף לרכב נתפסו גם מוצגים אחרים כמו סכין, מפתחות, טלפונים ניידים, חולצה, גופיה, מכנסיים ועוד (ראה טופס "רישום מוצגים").

7.      לאחר תפיסתו, נגרר הרכב לתחנת המשטרה בחדרה. ביום 6.8.06 נבדק הרכב על ידי טכנאי מז"פ, מר יהודה דוגמא, בתחנת חדרה. מדו"ח בדיקת הרכב מיום 7.8.06 עולה כי טכנאי המז"פ צילם את הרכב, לקח דגימת סיבים ודגימת סימנים החשודים כדם מהרכב וכן בדק נוכחות דם אדם. המוצגים הועברו לחוקר שטיפל בתיק.

ביום 7.8.06 נגרר הרכב למטה הארצי בירושלים לצורך ביצוע בדיקות נוספות - פיתוח טביעות אצבע ברכב, השוואה בין סיבי מוצגים ועוד. על פי דו"ח החזרת מוצג, הרכב נבדק בתאריכים 10.8.06 ו- 13.8.06. ביום 16.8.06 נגרר הרכב בחזרה לתחנת המשטרה בחדרה ואוחסן שם במכלאה נעולה, ללא גישה לאזרחים. ביום 17.8.06 ניתנה חוות דעת מומחה של רפ"ק אילת רשף, קצינת מעבדה ביולוגית, שעניינה בדיקת המוצגים.

8.      ביום 20.8.06 הוגש כתב אישום כנגד מר יוחייב באשמת רצח. ביום 16.10.06 הודיע ב"כ הנאשם לנתבעת על התנגדותו להחזרת הרכב לתובעת ועל כוונתו לבצע בו בדיקות. ביום 26.10.06 הודיע ב"כ הנאשם לנתבעת על הסכמתו להחזרת הרכב לתובעת.

בשל חשיבות המכתב, אביאו כלשונו: "הנדון: גיורגי יוחייב ב"ש 2953/06...הריני להודיעך כי אנו מסכימים להחזרת הרכב. תודה על שיתוף הפעולה". יצוין, כי בסופו של דבר הנאשם לא ביצע בדיקות ברכב.

9.      לאור הסכמת ב"כ הנאשם, הסכימה הנתבעת להחזיר את הרכב לידי התובעת בתנאי שלא יבוצעו ברכב שינויים כלשהם, לא תועבר בו הבעלות וכן בתנאי שהרכב יועמד לרשות הצדדים בהליך הפלילי לכשהדבר יידרש. לטענת הנתבעת, גם ב"כ הנאשם עמד על קיום התנאים לעיל כתנאי לשחרור הרכב, הגם שהדבר אינו מצוין מפורשות במכתבו הנ"ל (הנתבעת נסמכת בטענתה זו על דברי ב"כ הנאשם בדיון מיום 15.1.07 בבקשה לשחרור תפוס).

10.  התובעת התנגדה לקבלת הרכב בתנאים המפורטים לעיל, וביום 31.12.06, לאחר שהרכב היה תפוס משך למעלה מ- 4 חודשים, הוגשה על ידה בבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לשחרור תפוס ללא כל תנאי מקדים, לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי. ביום 15.1.07 הצהיר ב"כ התובעת כי הוא חוזר בו מהבקשה לשחרור הרכב התפוס וזאת לאור הערכת בית המשפט שעד סוף מרץ 2007 תסתיים שמיעת הראיות בתיק הפלילי. לאור הצהרה זו ניתנה על ידי המותב החלטה המוחקת את הבקשה. 

11.  ביום 1.3.07 הורשע הנאשם כאמור. ביום 11.4.07 הודיע ב"כ הנאשם כי הוא מסכים שהרכב יוחזר לידי התובעת. באותו יום נשלח לידי ב"כ התובעת מכתב ובו נמסרה הסכמת הנתבעת להחזרת הרכב לידי נציג התובעת. ביום 11.4.07, ולאחר שהרכב היה תפוס אצל התובעת לתקופה של למעלה מ- 8 חודשים תמימים, שוחרר הרכב לידי התובעת.

לטענת התובעת, היא קיבלה את הרכב כשהוא מוזנח, והוא נזקק לטיפול כדי להשמישו. יצוין כי גזר הדין ניתן ביום 22.4.07.

12.  פניותיה החוזרות ונשנות של התובעת לנתבעת, החל מיום תפיסת הרכב, ה- 4.8.06, ועד ליום 11.4.07, לשחרור הרכב, בטענה כי הוא דרוש לה לצרכי עבודה והיא משלמת תמורתו דמי שכירות, נענו בשלילה. משך כל אותו זמן, בו הרכב היה תפוס על ידי המשטרה, המשיכה התובעת לשלם את דמי הליסינג בסך של כ- 3,900 ש"ח לחודש.

תמצית טענות הצדדים

13.  לטענת התובעת, המשטרה התרשלה שעה שהחזיקה ברכב משך זמן ארוך מהדרוש לה לצורך החקירה והבדיקות, באופן לא סביר ולא מידתי, תוך פגיעה בקניינה, קניין של צד ג', שאין מחלוקת שהינו זר להליך הפלילי, ושאיננו קשור בשום צורה ואופן לאירוע הפלילי אותו חקרו. התובעת טוענת, כי לכל הפחות היה על הנתבעת להשתתף בעלויות הכרוכות בהחזקת הרכב משך התקופה שהיה "תפוס" על ידה.